דרשת הריעות ליום הכיפורים תשפ"ה

דרשת הריעות ליום הכיפורים תשפ"ה מוקדשת לענר שפירא, בן זוסמן והרש גולדברג-פולין זכרם לברכה.

שבת שלום, גמר חתימה טובה ושנה טובה, שנזכה בעזרת ה' לחתום אותנו בספר החיים, שנשיב הביתה את כל החטופות והחטופים, ונראה בשובם לשלום של גיבורי ישראל הלוחמות והלוחמים. שנזכה לראות את תושבי הדרום והצפון חוזרים הביתה בבטחה, ובהחלמת כל הפצועים ושבורי הלב, והשבת התקוה והשמחה.

תודה שאנחנו כאן יחד, תודה לכל אחת ואחד שבאו לבקש עלינו יחד, תודה לקהילה. לתפילה. לתורה. לאמונה. בליל ראש השנה, הבאתי ספרי ילדים ודיברנו על הירח, ועל שאלה של האדמו"ר מסוכצ'וב: למה ראש השנה שונה מכל המועדים, שהם כולם בזמן ירח מלא, וראש השנה הוא כשהירח חסר ורק בהתחלה? והתשובה שלמד מאביו: כי הירח הוא מורה התשובה – שמסכים להתחיל לגמרי מחדש. בלשון אביו: בהתגלות הנעלם. ולמדנו מהאדמו"ר מרדומסק, שהתעניין מאד בירח: ג' שמות יש לו – ירח, סיהרא, לבנה - וכולם לשון חסרון, ירח מלשון אורח שבא ונעלם, סיהרא לשון סהר ש-סר, ולבנה כמו צבע הלבן החיוור של הלב החסר.למדנו שהזוהר שם לב שהאור נברא בבריאה פעמיים: ביום הראשון - יהי אור[1], וברביעי - יְהִי מְארת[2]. והזוהר מסביר: שיהי אור - היה הרעיון של האור, אבל הביצוע חיכה ליום רביעי, ובאותו היום נתגלה כוח הירח. "מארות", מלמד רַבִי יֹוסֵי, נכתב בכתיב חסר, כדי להפנות את תשומת הלב שלנו למאֹור הקטן, שלִפְעמִים נֶּחְשך ונחסר. רבי יוסי וחכמי הזוהר רואים את הירח כמורה, שמלמד התרוקנות והתמלאות וענוה. הירח, הלבנה - לשון לב, הוא הראשון בבריאה שהסכים להתחיל מהתחלה, וללמד אור של ענוה. את זה למדנו בראש השנה.

והערב, ביום כיפורים הזה, אולי הכי קשה שהיה לרבים מאיתנו בחיים, אני רוצה לדבר על הכוכבים. הם מופיעים אחרונים, ביום הרביעי, לכאורה שוליים לגמרי, לעומת השמש והירח: "וַיַּעַשׂ אֱ-לֹהִים... אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל ...וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן ... וְאֵת הַכּוֹכָבִים."[3] אבל במסורת ישראל, הם אלה שהפכו לגיבורים האמיתיים.

לא השמש ולא הירח הם רגע הברית עם אברהם, אלא: "וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים ...כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ."[4]  ואצל משה: "...וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב." [5] אומר דברים רבה: המשיל הקב"ה ישראל ככוכבי שמים. למה? מה יש בכוכבים?

השנה מצאתי את עצמי מתבוננת בהם הרבה, מאוחר בלילה, בסוף ימים בוכים וכואבים. המדרש בשמות רבה מסביר: שאי אתה יכול למנותם. והשפ"א : שכוכבים רבים מאירים בחשכה, בלילה דווקא, ממקום גבוה מאד. ודון יצחק אברבאנל ממגורשי ספרד, ומפודי השבויים הגדולים, מלמד: עניינם הרוחני מופלא.... כי אינם נראים ביום, רק בלילה. הכוכבים הם כמו סיפור רחוק, ממקום רחוק, גבוה, קטנים ורבים, ובאים ונראים רק בלילה, בעומק החושך.

 והבעל שם טוב מוסיף על הייחודיות שלהם, ואומר: שהכוכבים נראים קטנים.... אך הם גדולים מאוד. והמאור ושמש, שקרא לעצמו מאור ושמש, אבל בעצם כל כך התעניין בכוכבים, העמיק זאת ואמר: שכל כוכב מאיר בפני עצמו. ומיוחד בפני עצמו. אך אינם רוצים להם (כשמש וכירח) התמנות, רק רוצים שיהיה להם חברותא. יל"ח: שהכוכבים חולקים כבוד זה לזה, ועושים שלום ביניהם. הם מערכת של אור משותף ומשתתף, כשכל אחד בה מיוחד וכולם יחד.

 בגלל כל אלה, מלמד רש"ר הירש, הכוכבים הם מורי הדרך ממרום לאדם עלי אדמות. כי אף על פי שאין להם מספר, יש בהם משמעות לכל יחיד; כל אחד הוא עולם בפני עצמו, ויש לו ערך משלו, ויחד נועדו להנחות אותנו מן השמים, איך להיות אנחנו ככוכבי שביט יחד, כאן בארץ על פני האדמה.

ולכן הכוכבים מלווים אותנו במסורת ישראל לאורך דורות, בסיפורי אברהם ויוסף ומשה, בשירת דבורה ותהלים ודניאל, וגם התורה שבעל פה פותחת בתוספתא בצאת הכוכבים, וההלכה תקבע אותם כזמני קריאת שמע ותפילה, צאת שבת וחגים ועוד.וגם בימים האלה של ראשית השנה, אנחנו הולכים אל הכוכבים, כמו שאומר השפ"א: שלא רק את אברהם הוציא החוצה. שהוא ענין תחלת השנה בימי הדין, שבחג הסוכות יצא החוצה. ויהא סופר הכוכבים בסכך שיהיו הכוכבים נראים מתוכה. וכל החגים הולכים לשם, שכל אדם יצא כמו אברהם, להביט לשמים מהאדמה, ולראות רוממות אור הכוכבים (נעם אלימלך).

ובלב עבודת בית המקדש והכהן הגדול, שהם גיבורי יום הכיפורים, מלמד האדמור מסוכצ'וב: שהם – הכוכבים – הם היו בעצם עבודת הכהן הגדול יום יום בבית המקדש – בהארת המנורה, כמו בשמים, רק כאן באדמה. הארה בנרות - אור רבים, באור ולא אש שמש שורפת, בשבעת נרות מנורה כנגד שבעה כוכבי לכת כדי שיראו כולם וילמדו מלאכת עבודת האור, שכל כוכב הוא עולם מלא, וכל הכוכבים מבקשים זה לזה אור וברכה ושלום.

גם כאן בארץ ישראל בראשית הציונות – שמשימתה היא מצוינות של עם וחברה, בהגנה על קדושת החיים, על הערבות והאדם - לפני בערך 120 שנה, בשנת תרס"ה ,1905 כשביאליק שר "הכוכבים רימו אותי"[6], ממש באותה שנה, עלה א"ד גורדון בגיל 84 )ועלה אז גם הראי"ה (ר' אברהם יצחק הכהן קוק) בגיל 90 ולשניהם בת יעל), ובשנת תרע"ד ,1914 כשפורצת מלחמת העולם הראשונה, כותב גורדון לכולנו, שבאנו להיות עם של אור כוכבים: "ממך אחי, אבקש רק דבר אחד. התייחד עם עצמך ועם הטבע, הקשב למה שקורה בעומק נשמתך, אז כמו כוכב כ"א במסלולו ילך, והמסלול לא יהיה קטן. כוכבי השמים לא קשורים זל"ז בחבלים ובכ"ז הקשר ביניהם אמיץ מכל החבלים שבעולם.[7] 

ובמשך ההיסטוריה היהודית והציונית של הזמן הזה, במלחמת העולם השנייה, כותבת חנה סנש גם היא על הכוכבים": יש אנשים שזיו זכרם מאיר רק כאשר הם אינם יותר בתוכנו. אורות אלה – המבהיקים בחשכת הלילה –הם הם שמראים לאדם את הדרך." ומלמדת שאור הכוכבים הוא מערכת אקולוגית, של אור בין-דורי, של סבים, ומי שכבר לא פה, אבל מאיר לנו גם אחרי מותו. ביום כיפור הקשה הזה שחל השנה בשבת, שיסתיים מחר בשלושה כוכבים בשמים, ואז בסוכה עם סכך שמפנה לכוכבים מקום, אני רוצה לדבר על שלושה כוכבי-אור מהשכונה שלנו, שלושה חברים גיבורים, של אור אהבה ושלום, שהאור שלהם גדול יותר מאורך חייהם, והם זוהרים גם עכשיו, יחד עם המשפחות האהובות שלהם, כזוהר הרקיע: ענר בן והרש.

יש הרבה מאד מאד כוכבים זוהרים וגיבורים שנפלו, וכולם ראויים שנדבר ונזכור אותם לעד, אבל אני אדבר על שלושה חברים. ענר שפירא, שהיה בן 22 , חודש לפני השחרור כלוחם בסיירת נחל, וב7/10 עמד בפתח המיגונית בכביש הדמים, והרגיע את כל מי שהיה לצדו, וזרק שוב ושוב מתוך המיגונית את הרימונים החוצה, ובגבורה בלתי נתפסת הציל כל כך הרבה חיים אבל גם לימד חיים, לימד ענריזם, לימד דרך, להיות אדם אוהב אדם, אדם יוצא להתפלל בטבע, צייר, יוצר, אמן, מאמין.

בן זוסמן, בן 22, לוחם בחטיבה 401 בהנדסה קרבית, שנפל בקרב בצפון רצועת עזה ימים ספורים לפני חג החנוכה, וכתב להורים שלו: "אם אתם קוראים את זה כנראה שקרה לי משהו, ואני אשב ליד סבא ונשלים פערים, אם ח"ו אתם יושבים שבעה, תהפכו אותה לשבוע חברים ומשפחה." ובשלושים, הם הזמינו את כולם לצחוק, לשיר, לבחור בחיים. שרית וצבי ציוו לשמור על שמחת חיים, על תקשורת וקשר עם האנשים שסובבים אותנו, בצורה נקייה ואוהבת ועין טובה.

הרש גולדברג-פולין, בן 23 שבגיל 7 כשהוריו בישרו שעולים לארץ ישראל והשם הרש קשה לישראלים – אמר שהישראלים יתמודדו. ילד שואל, פועל ישועות, שרצה לשפר עולם למצוא פתרונות, שהחזיק מעמד בשבי, סמל עם הוריו ענקי ההצלה, ילד אור אהבה ושלום. ובלוויה: אנחנו מצטרפים למשפחות שפירא וזוסמן, והרבה משפחות, לא הסוף שרצינו אבל מתנחמים שהם מתאחדים.

ואני חושבת, כל השנה, על המילים של חיים גורי מקום המדינה, בשיר הריעות:

"על הנגב יורד ליל הסתיו

ומצית כוכבים חרש חרש...

כבר שנה לא הרגשנו כמעט

איך עברו הזמנים בשדותינו

כבר שנה ונותרנו מעט

מה רבים שאינם כבר בינינו.

אך נזכור את כולם

את יפי הבלורית והתואר

כי רעות שכזאת לעולם

לא תיתן את ליבנו לשכוח..."

אני חושבת על הכוכבים שניצתים חרש חרש. על השנה שעברה. מה רבים שאינם כבר בינינו. על הריעות שלא ניתן לבנו לשכוח.  הכוכבים, בלי מילים, הם שיר הריעות. הבט נא השמימה, כה יהיה זרעך. ואנחנו כאן בארץ, ראינו אותם בכאב, את דור הריעות.

המקום הזה שנקרא בית כנסת, ומקדש מעט - כך קראו לו חכמים, אחרי החורבן - הוא המקום שבו ביקשו חכמים שנכנס את מעט הריעות, שנאיר בו יחד את מנורת התמיד של הריעות, שנמשיך את אברהם ומשה ודורות של יהודים, מלקטי אור אהבה ושלום. הלילה, בעוד כמה דקות, נעמוד כולנו יחד ונבקש עלינו, מול ארון קדש חדש ופרוכת חדשה. ארון הקדש, הוא מקיבוץ לביא בצפון, הוא מעץ, עץ החיים האחד, ומבקש לברך מכאן כל אחד: "יברכך ה' מציון וראה בטוב ירושלים".[8] הפרוכת, היא מעשה ידי אמנית מהצפון, שבנה האחד נפצע וניצל, ובנה השני חבר טוב של הרש ומתמודד עם מותו, ובלב המלחמה, ביקשנו ממנה בקשה, לרקום לנו - את פרוכת הריעות: המילים "אשרי העם יודעי תרועה..."[9] – לשון ריעות. אשרי, זה האושר של כולם, זה למצוא את הדרך לחיות יחד, עם כולנו, ויוסוף אלזיאדנה הבדואי שהציל, ודרוזים, כולנו, עַ ם, עִ ם ומילות ברכת האור, שהשפ"א אמר שהיא ברכת הרפואה והגאולה: "אור חדש על ציון תאיר ברוך אתה ה' יוצר המאורות".[10] האור החדש, הוא לא שמש אחת, וגם לא ירח, אלא אור כוכבים רבים, אור ריעות, זה האור שיאיר את ציון, את המנורה והתמיד.

עוד רגע נקום, אל ארון הקדש, אל פרוכת הריעות, ונשיר את מנגינת "יש לי סיכוי"[11] ואני רוצה לפנות לכל אחת ואחד מכם, ברגע ההיסטורי הזה, הגורלי, שאנחנו חיות וחיים בו, ולחזק אתכם, ולומר לכם שאתם אור אהבה ושלום, ולברך אתכם, שתחיו ותראו ותבנו בעזרת ה' חיים של ריעות, עולם מחולל הוא עולם שמשכנע אותנו - חס ושלום - שאנחנו כבר לא, שאין עוד סיכוי, אבל בעולם הקדושה - תמיד יש סיכוי, תמיד. אש"א עיני לכוכבים, אשא ראשי תיבות אור שלום אהבה, ואנחנו נישא עיניים, אל כוכבי גיבורים, ופנימה אלינו אל תוך הנשמה, כי כל אחד ואחת מכם, באמירת שלום, בדאגה, בחיבוק, בנתינה, כל השנה, כולכם כוכבי ריעות כאן על פני האדמה כל אחת בכשרון המיוחד שלה, היא יוצאת מן הכלל והשראה לכלל כולו, היא ישראל לשון השראה, היא סיכוי וקדושה. והערב, "אור זרוע לצדיק"[12], זה להצדיק את החיים, לדעת שמתחת לרגליים יש לכם שורשים של אור, ובכנפיים אהבה, ובלב שלום. זה לדעת שאנחנו לא לבד, מעלינו יש שמים של כוכבים, דורות וסבים/ות שחיו והאירו, וגיבורים, שהאור שלהם חי ומגיע עד כאן.

לסיום, אני רוצה לפנות לצעירים שלנו, חיילות וחיילים, סטודנטים נוער וילדים, לדור שלכם שאמרו עליו מלא דברים, הדור שלכם שהצמיח את ענר ובן והרש, והצמיח כל אחד ואחת מכםן, התסכלתי עליכם כל השנה, וחשבתי כמה אני לומדת מכם. יש לכם שפה שלמה שהמצאתם, שלקח לי המון המון זמן להבין. והלילה אני רוצה לברך את כולנו בשלוש מילים שלמדתי מכםן:

1. סגור – בהתחלה אמרתי לעצמי מה זה סגור? למה סגור? סגור זאת מילה מדהימה, כשמישהו אומר לך סגור, הוא בעצם אומר לך: הבנתי, אתה יכול לסמוך עלי, זה יקרה. זה סגור. זאת מילה של אחריות. של בגרות. של הסכמה, שמעתי ולקחתי על עצמי, מילה של אמון.

2. זורם – לקח לי נצח להבין, מה זורם, לאן זורם? זורם אומר, שכשאני לוקחת על עצמי משהו זה סגור. אבל, החיים האלה לא סגורים, הם מפתיעים לטוב ולרע, ולכן אני אתאים את עצמי, וכולנו נתאים את עצמנו, ללכת לקראת, לחפש הסכמה. זאת מילה של ענוה. לקבל את המגבלות של החיים, של הבריות, להכיר באנושיות ולבקש זרימה ומותאמות.

3. להרים – זה לקח לי הכי הרבה זמן. להרים, זה לומר: אני רואה אותך, ומפרגנת לך. זאת בעצם מילה שלכם לריעות.

כמו שלמדינה יש ברית עם האזרחים לשמור על החיים, לנו ההורים והקהילה יש ברית אתכם הצעירים להיאחז בחיים. אנחנו לא יכולים להבטיח לכם כלום, אסור לנו להבטיח מה שלא תלוי רק בנו, צעיר זה גם מלשון לגלות את צער העולם, וגם מלשון ער כל הלילה ומסתכל בכוכבים, וחלק מהאחריות שלנו זה ללמד ענוה, כמו התורה הקדושה והתפילה, אבל גם לומר לכם: סגור. זורם. ולהרים לכם. לומר לכם: שאתם אור אהבה ושלום. שאתם כוכבים מאירים. אנחנו כל כך אוהבים אתכם, וחולמים אתכם, וגאים בכם, ומתפללים לכם ומאמינים, ורוצים למלא את הידיים העיניים הלב והעתיד שלכם ושל הארץ הזאת האהובה, בתקוה וקדושה, וערבות וריעות ושמחה.

יש לכולנו סיכוי. הערב הוא סיכוי. מחר הוא סיכוי. השנה שנכנסת בעזרת ה' היא סיכוי. ויוכ"פ עוטף אותנו ומבקש - שניקח אותו.

מראי מקום:

[1] "וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר." (בראשית א, ג)

[2] "וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים." (בראשית א, יד)

[3] "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים." (בראשית א, טז)

[4] "וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ." (בראשית ט

[5] "ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב." (דברים א, י)

[6] "הכוכבים רימו אותיהיה חלום אך גם הוא עברעתה אין לי כלום בעולםאין לי דבר." (מתוך השיר "הכניסיני תחת כנפך", חיים נחמן ביאליק)

[7] מכתב שלישי מארץ ישראל, כנרת תשע"ד

[8] "יְבָרֶכְךָ ה' מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלָ͏ִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ". (תהלים קכח, ה)

[9] "אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה ה' בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן." (תהלים פט, טז)

[10] "אוֹר חָדָשׁ עַל צִיּוֹן תָּאִיר וְנִזְכֶּה כֻלָּנוּ מְהֵרָה לְאוֹרוֹ. בָּרוּךְ אַתָּה ה', יוֹצֵר הַמְּאוֹרוֹת:" – מתוך ברכות שלפני קריאת שמע בתפילת שחרית.

[11] שיר של אביתר בנאי

[12] "אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה." (תהלים, צז, יא), פסוק שפותח את תפילת "כל נדרי" בליל יום הכיפורים.